היום הייתי בקניון. חג, מלא אנשים. עבר לידי אבא, עם ילדה בת כ-8 ורק שמעתי משפט אחד מהשיחה שלהם. האבא אמר לבת שלו, בקול מוכיח "אבל למה כל הזמן את מדברת על "לקנות"? לא חייבים לקנות כל הזמן". המשפט הזה זרק אותי משהו כמו שנה אחורה, לרגעים שאני מנהלת עם הילדים שלי בדיוק את אותה שיחה, עם אותו הטון ועם אותו פרצוף נואש. חייכתי חיוך אמפטי לאותו האבא. אבל פתאום קלטתי, שכבר משהו כמו שנה לא היתה לי עם הילדים שלי את השיחה הזו.
מה שהשתנה בשנה הזו, הוא שהתחלנו לתת לילדים דמי כיס.
בילדותי לא קיבלתי דמי כיס. להורים שלי היתה מדיניות רשמית של "הכסף שלנו הוא של כל המשפחה". אפילו הראו לי את הסליק של הכסף בבית, ואמרו לי שאם אני צריכה, אני יודעת איפה הכסף ואני יכולה לקחת. אבל לא זוכרת שאי פעם לקחתי משם ככה סתם כסף, על דעת עצמי. לא חושבת שהיה לי "כסף שלי". אולי רק מטבעות השקל שהיו נופלים לאבא שלי תמיד מהכיס, שהכרזתי שאם אני מוצאת אותם על הריצפה הם שלי. אני לא זוכרת בדיוק איך היה לי כסף לדברים. הייתי חנונית, ולא נראה לי שממש ביקשתי.
סביבי היו פה ושם ילדים שהיו מקבלים דמי כיס. הם נראו לי סתם בזבזניים ולא מחונכים. הקונספט של דמי כיס נתפס אצלי בצורה מאד שלילית. לכן כשהיו לי ילדים, די היה לי ברור בהתחלה, שלא אתן להם דמי כיס.
דעתי השתנה אחרי שקראתי את הספר "אמא מאמנת" של אפרת לקט. בספר היא מדברת על איך ללמד את הילדים שלנו מיומנויות שונות על פי עקרונות מונטסורים. כמו להתלבש לבד בבוקר, לקנח את האף ולהשתתף בניקיון הבית, גם התנהלות עם כסף היא אחת המיומנויות שילדים צריכים ללמוד, וקבלת דמי כיס היא האמצעי לכך.
בהתאם להמלצה בספר, התחלנו לתת לילדים 6 שקלים לשבוע, כמספר שנותיהם, ועכשיו כשהם כבר בני שבע, הם קיבלו העלאה ל-7 שקלים. פה ושם, יש להם גם מתנות כספיות, מהסבים, שגם נכנסות לארנק.
דמי הכיס והעובדה שיש לכל אחד מהם כסף משלו, עשה אימפקט אדיר.
דבר ראשון, הם למדו מכך חשבון ומה המשמעות של "ערך" בניגוד ל"כמות". למה מטבע אחד של 5 שקלים, טוב יותר מארבעה מטבעות של שקל. (היו בהתחלה הרבה היעלבויות סטייל "למה היא קיבלה 6 מטבעות, ואני רק שניים"). הם התחילו להבין את הרעיון המתמטי של "עודף" ושל פריטה.
הם גם קלטו מהר מאד את הקונספט של "מחיר". הם מבינים האם משהו הוא במחיר שהוא בהישג ידם, או משהו שהוא לגמרי ירושש אותם או בכלל לא ריאלי. הם יודעים להגיד "זה יקר" ו"לא שווה לי לקנות את זה". הם גם מתחילים לעשות שיקולי כדאיות. "אם אני אקנה סוכריה, היא תיגמר לי מהר, אבל אם אני אקנה אורביזים (אל תשאלו), אני אוכל לשחק איתם הרבה זמן". הם אפילו בוחנים איכות של מוצרים – "אני כבר לא רוצה לקנות את הסקוושי האלו, כי הגומי שלהם נקרא מהר והכדור הצבעוני שלו יוצא החוצה". הם אפילו שמו לב להבדלי מחירים בין חנויות שונות.
מיומנות סופר חשובה נוספת שהם לומדים היא איפוק. מילדים טיפוסיים וקאפריזיים של "תקנו לי", הם הפכו לבונקרים. בכל אופן, הבת דוגרת על הכסף שלה, ולא מוכנה לבזבז אותו כמעט בכלל, והבן פה ושם מפרגן לעצמו איזו ערכת יצירה או משקפת צעצוע.
כל אלו הן מיומנויות פיננסיות מעולות, שתכלס גם אני לומדת אותן בעצמי יחד איתם. בגיל של הילדים שלי בטוח לא היו לי המיומנויות האלו.
התועלת שהכי חשובה בעיני היא שמפלס המתח סביב הנושא של הקניות ירד פלאים. בעבר, אם לא היתה לי ברירה והייתי חייבת להיכנס איתם לחנות מועדת לפורענות כדוגמת מקסטוק ודומותיה, הייתי צריכה להעביר אותם קודם תדריך צבאי – "אנחנו נכנסים, קונים בטריות ויוצאים. לא לבקש ממני לקנות דברים". עדיין כמובן שתי דקות אחרי זה הייתי מוצאת את עצמי מנהלת משא ומתן בסגנון "אבל רק בשבוע שעבר קיבלת סקוושי בדיוק כזה".
היום, האווירה שונה לגמרי. המדיניות שלי היא הפוכה. בכניסה לאותן חנויות, אני הכי לארג'ית בעולם. "מי שרוצה לקנות משהו, בבקשה, כל עוד זה לא משהו מסוכן שאני לא מרשה. יש לכם דמי כיס, ואתם יכולים לבחור מ-ה ש-א-ת-ם ר-ו-צ-י-ם". התוצאה הסופית, בסופו של דבר, היא לרוב אותה תוצאה. הם יוצאים בידיים ריקות. אבל בזמן שהיינו שם בפנים, במקום להטריף אותי בנידנודים, הם היו עסוקים בלסרוק, לנתח, לעשות חישובים, לבדוק עם עצמם צרכים, רק כדי להחליט שבעצם הם לא רוצים לבזבז עכשיו את הכסף שלהם.
השבוע יצאתי איתם לאיזו אטרקציה לילדים, וממש דחקתי בהם להביא איתם כסף, כדי שיוכלו לקנות לעצמם דברים. היו במקום דוכנים עם הרבה צעצועים מפתים, אבל הילדים לא חשבו בכלל לבקש לקנות משהו. בסוף הם הלכו מיוזמתם, ופירגנו לעצמם צעצוע ממכונה אוטומטית. אני חושבת שהגאווה על הפרצוף שלהם, על כך שזו היתה החלטה שהם לקחו בעצמם, עם הכסף שלהם, ובלי שהיו צריכים לבקש רשות, היתה משמעותית הרבה מהשמחה מעצם הצעצוע.
